אם יש דבר אחד שהחיים לימדו אותי, זה שהפחד משתק. הוא גורם לנו להישאר באזור הנוחות, להימנע, להמציא תירוצים – גם כשברור לנו שהצעד קדימה הוא לטובתנו. הפחד הזה לא מגיע משום מקום, הוא נולד מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הוא תוצאה של קולות פנימיים, אמונות מגבילות ולפעמים גם השפעות סביבתיות.
אני יודע את זה, כי לפני שבועיים עמדתי מול הפחד שלי.
זה קרה בפארק המים אנמנדה בפוקט, תאילנד. הגעתי לשם עם גיסי ושני האחיינים שלי, גומא בן ה-9 ורימון בת ה-7. בזמן שהם הסתערו על המגלשות עם ניצוץ בעיניים, אני – גבר בוגר בעל מוח רציונלי – עמדתי למרגלות המתקנים ותהיתי ביני לבין עצמי מה לעזאזל אני עושה שם.
האחיינים שלי לא פחדו, הם פשוט רצו לחוות. ואני? אני עמדתי שם עם כל הקולות בראש: "זה מפחיד מדי", "זה לא בשבילי", "בשביל מה בכלל אני צריך את זה?"
אבל עליתי. בהתחלה על אבוב זוגי עם רימון, למגלשה מטורפת שהרגישה לי כמו רכבת הרים של השטן. ואחרי שהלב שלי חזר לפעום בקצב נורמלי, גומא דרש שאעלה עליה גם איתו– כי אין כמו להתעמת עם הפחד פעמיים.
ואז הגיע הרגע ששינה הכל.
החלטתי שנמאס לי לתת לפחד לנהל אותי. והדרך הכי טובה? ללכת עד הסוף.
אז טיפסתי את כל המדרגות ונעמדתי מול המגלשה הכי מפחידה בפארק – Dragon's Drop, או כפי שקראתי לה "קפסולה". תא עם דלת שקופה בו עומדים, מחכים, עד שהרצפה פשוט... נעלמת.
נכנסתי לתא ונשמתי עמוק. ראיתי את האחיינים שלי למטה מסתכלים עליי בציפייה. והבנתי שזהו, ניפגש למטה כי אין דרך חזרה.
דלת התא נסגרה, ידיי ורגליי הוצלבו והדמיון המודרך שלי עם עצמי החל. ברקע נשמעה הספירה לאחור: 5... 4... 3... 2... 1...
ושלאק.
